מישהו לרוץ אתו 

תקציר הספר ``מישהו לרוץ איתו`` הוא סיפור מתח, וחיפוש ואהבה. אסף, נער ביישן וגמלוני בן שש עשרה, נעקר משגרת יומו כשהוא נשלח למשימה חסרת סיכוי: לאתר את הבעלים של כלב גדול ופרוע שנמצא משוטט ברחובות ירושלים - והוא זה שיריץ כבסחרחורת את העלילה של אסף בספר. כך מגיע אסף לאנשים ולמקומות שבאמצעותם נגלה לו, כמו בפאזל, סיפור מופלא השואב אותו לתוכו - סיפורה של תמר, נערה בודדת וסוערת, שנלכדה בסבך של עולם אפל ומסוכן, ונאבקת בו באומץ. תמר היא הגיבורה הגואלת של ``עלילת ההצלה``, שבספר. תוכניתה נועזת, כמעט מטורפת, ולאסף הנדהם והמוקסם אין ברירה אלא להילכד איתה בסיפור שלה, לרוץ איתה עוד לפני שהכל ברור לו ולפני שהוא פוגש אותה ממש. לשניהם יהיו אלה ימים של מסע אל גבולות ההעזה, הנדיבות וההקרבה; מסע של התבגרות מואצת. הסיפור, שמתחיל כסיפור לבני הנעורים, הולך ומתבגר מפרק לפרק (ופרקי תמר מלכתחילה ``מבוגרים`` יותר מאלה של אסף בן-גילה). השניים יחצו ``גבול`` ביחד, ויגיעו לגילוי עצמי ולגילוי האהבה. קוראים שונים, או קריאות מגוונות, יוכלו ללכת שבי אחרי ה``רומנסה`` המודרנית הזאת, הריאליסטית והמבריקה, של גרוסמן. אפשר לקרוא בספר למען העלילה המפתיעה בתהפוכותיה; אפשר להתרגש מהעיצוב החם והחכם של תהליכי הנפש של הדמויות, השונות כל כך זו מזו ועם זאת מוצאות בתוכן את ``החלק של הלגו בנפש`` שמחבר אדם לאחר; ומי שמבקש לעקוב אחר גלגולי הגיבור ה``גרוסמני`` בין ספריו ימצא גם עניין רב ב``תיקון`` שעוברים כאן הגיבורים, החסומים מן העבר, החל מ``רץ`` - ביכולת שניתנת להם לפרוץ את המעגל, לתת את עצמם לאחרים, להשמיע בחוץ את הקול הפנימי, הנבדל והטהור אף שמתפלשים אתו במחילות הפנימיות הכי אפלות. ביקורת גולשים מתוך אתר Simania.co.il עוד ספר שדעתי עליו היא שונה לגמרי מדעת הרוב. על הספר הזה אני לא יכול ולא רוצה ללכלך יותר מדי. גרוסמן הוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר ושאני הכי מעריך, אבל הספר הזה, שהוא הראשון שקראתי של גרוסמן, די איכזב אותי.

הספר מיועד מראשית לעולם הנוער מאשר הילדים (על אף שקראתי אותו בגיל 17...) שזה דבר שמלכתחילה פחות אהבתי בו. את הספר אפשר לקרוא בכל גיל שלא יהיה, אבל כמו יש ילדים זיגזג (שאהבתי הרבה יותר), הוא פשוט מיועד מלכתחילה לראש של הנוער.

דבר שני, הרבה יותר אהבתי את החלקים של אסף, שהוא דמות שיותר התחברתי אליה ושהייתה ממש אכפת לי, לעומת תמר, שאת החלקים שלה ממש לא אהבתי ואפילו די השתעממתי מהם. הדמות עצמה פחות טובה בעיניי, למרות שעלילותיה מרתקות בעיקרון. כנראה שמלכתחילה התחברתי יותר לעלילותיו של אסף.

גרוסמן הוא סופר מרתק ועצום בעיניי וקצת חבל לי שהוא מבזבז הרבה מזמנו בכתיבת ספרים לילדים ונוער. עיין ערך אהבה וספר הדקדוק הפנימי הם שניים מהספרים הטובים ביותר שנכתבו בעברית ובכלל שנכתבו מעולם.

לגרוסמן יש יכולות על אנושיות בתור סופר רק חבל שאחרי ילדים זיגזג (המהנה ביותר) הוא רק יורד באיכותו...